גזר דין בתיק ת"פ 23978-09-09

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה). וזאת בנסיבות בהן הסיע ביום 14/07/08 בסביבות השעה 06:40 בצומת רמלה שוהה שטחים ללא רישיון או היתר.

בנוסף הורשע הנאשם בעבירות של העסקה והסעה המיוחסות לו בתיק נוסף שצרף וזאת בנסיבות בהן בתאריך 04/05/08 בשעות הבוקר העסיק בנס ציונה שני תושבי איזור שאינם בעלי אישור לשהות בישראל וכן הסיעם עובר למועד האמור ברכבו מרמלה לנס ציונה.

הנאשם נשלח לשירות המבחן לקבלת תסקיר בעניינו וזאת בלא הסכמה עונשית.

תסקיר שירות המבחן סוקר רקעו וייחסו לעבירה ומציין בתמצית כי מדובר בנאשם אשר הביע חרטה ובעל ערכים נורמטיביים. אמנם שירות המבחן לא התרשם מפגיעה קונקרטית ומוחשית בתחום עבודתו במידה שיורשע אולם לצד זאת מציין כי בשל גילו, העדר העבר הפלילי ערכיו הנורמטיביים ונטילת האחריות ממליצים לסיים ההליך ללא הרשעה ולהטיל עליו ענישה בדמות של"צ.

לאור המלצת שירות המבחן מבקש הסנגור כי בית המשפט יבטל את הרשעתו של הנאשם. לחילופין עותר הסנגור כי אם ההרשעה תיוותר על כנה יסתפק בית המשפט בשל"צ בהיקף משמעותי וכן ימנע מפסילה בפועל מאחר שמדובר במי שעוסק בשיפוצים ונדרש לניידות מאתר לאתר.

מנגד המאשימה מבקשת להותיר את ההרשעה על כנה ולהשית על הנאשם מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס כספי פסילה בפועל ועל תנאי.

בשורה של הלכות שיצאו מלפני בית המשפט העליון הובהרה החומרה הגלומה בעבירות על חוק הכניסה לישראל. הפסיקה מדגישה את העובדה שהעבירה טומנת בחובה מימד של סכנה לרבים, לביטחון הציבור ולשלומו.

אין צורך להכביר מילים על המשאבים המרובים שהציבור נדרש להפנות לשם פיקוח ולשם אכיפת החוק למניעת כניסת בלתי מורשים לישראל וזאת לשם הגנה על בטחון המדינה.

ככל שקיימת חשיבות למניעת כניסת תושבים זרים לישראל, הרי שחשיבות מניעת הסעתם בתוך תחומי המדינה גדולה פי כמה וכמה. כך ראה זאת גם המחוקק בקוצבו כפל ענישה בגין עבירות של הלנה, העסקה והסעה שלא כדין (ראו סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל)אל מול עבירות הכניסה והשהייה (ראו סעיף 12 לחוק הנ"ל) - ולא בכדי!. 

בית המשפט העליון מתייחס לכך שעבירות ההסעה, ההלנה והעסקה הן בבחינת "חוטא ומחטיא" והדגיש את השיקולים שיש לשקול בעת גזירת הדין בעבירת הסעה ויצא ממנו קול הקורא להחמיר עם המבצעים את העבירות הללו, ראו לעניין זה את דברי כבוד השופט רובינשטיין ברע"פ 3173/09 פארג'ין נ' מ"י, תק-על 2009(2) 1255: 

"... המסיעים, המלינים והמעסיקים את השוהים הבלתי חוקיים... חוטאים הם ומחטיאים את הרבים, ומכאן גישת המחוקק שהחמירה עמהם, וכך גם בתי המשפט...' אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אשר לאורך תקופת המאסר, חלקי עם המחמירים...'. ואולם, ברבות הימים היה צורך לשוב ולהידרש לנושא ולפרש את הלכת ח'טיב... שיקולי החומרה הכרוכים בטרור ובצורך בהרתעה בעינם עומדים; אך מזה, כי היישום צריך להיעשות בכל מקרה לגופו...".

עוד יש להדגיש כי זכותה וחובתה של המדינה לשמור על שעריה וגבולותיה מפני כניסת הזולת אליה ושהייתו בה שלא כחוק זאת משיקולים בטחוניים ואף מעבר להם (הלכת פארג'ין).

הנאשם עבר עבירת הסעה והעסקה ולאחר כחודשיים עבר פעם נוספת עבירה על חוק הכניסה לישראל מה שמלמד כי הנאשם בעת שביצע את העבירות לא גילה מודעות מלאה לחומרת העבירות ולהשלכות המסכנות הטמונות בהן. בעניין זה אפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן המציין כי הנאשם "במצבים מסוימים העסיק גם פועלים זרים לעבודות יומיות ללא בדיקת אשרת השהייה שלהם להערכתנו התנהגותו הבעייתית של דוד חזרה על עצמה על רקע התייחסות מקלה ומודעות נמוכה לחומרה ולהשלכות מעשיו".

נסיבות העבירות מלמדות כי הנאשם עבר אותן לצורך ביצוע עבודתו ובסוג של שיווין נפש וזאת על מנת להפיק רווח כלכלי בסופו של דבר.

זה המקום לציין כי בחינת השאלה באשר לביטול הרשעה נעשית על פי הכלל כי מקום בו מודה נאשם בבצוע עבירה ירשיעו בית משפט. רק בנסיבות יוצאות דופן בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, ישתמש ביהמ"ש בסמכותו וימנע מהרשעה (ראו לעניין זה ר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י וכן ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י, נב(3) 337).

עוד ראו דברי כבוד השופט א. לוי בע"פ  9150/08 מדינת ישראל נגד איתר ביטון (פורסם בנבו):

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק... נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בפרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות..." (ההדגשה אינה במקור - נ.ד.).

בבוא בית המשפט לשקול האם יש מקום להימנע מהרשעה בדין יערוך מאזן בין אינטרס הצבור הדורש כי נאשם שביצע עבירה יצא מלפני בית המשפט עם תג הרשעה לבין אינטרס הנאשם שלא להיות מוכתם בכתם של הרשעה. בהקשר זה ככל שחומרתה של העבירה רבה יגבר האינטרס הציבורי ויטו כפות המאזנים לכיוון הרשעה. אם כן יש לבחון את חומרת העבירה מזה ואת ההשפעה של ההרשעה על הנאשם מזה ובכל מקרה על פי נסיבותיו.

בעניין הנאשם שבפני לא נעלם מעיני החשש כי בהרשעה יש משום סיכון לפגיעה בעתידו המקצועי והתעסוקתי של הנאשם וזאת נוכח מהות עיסוקו טיבו והשאיפות המקצועיות כעולה ממוצגי ההגנה. עם זאת בבוחני נסיבות תיק זה מוצאת אני כי חומרת העבירות והישנותן בסמיכות זו לזו מטה את הכף השארת ההרשעה על כנה וזאת הגם שלקחתי בחשבון את מכלול השיקולים המקלים שיפורטו להלן.